ידוע הסיפור על נפוליאון, שהתפלא למשמע קינות היהודים בתשעה באב, והשתומם כפליים כששמע שהם אבלים על חורבן בן יותר מ-1,700 שנה. "עם המתאבל על ארצו שנים כה רבות, חזקה עליו שעוד יחזור אליה", הכריז.

היהודים הם העם שסירב להתנחם, כי לא נטש את התקווה. יעקב זכה לשוב ולראות את יוסף. בניה של רחל שבו לגבולם. עם ישראל שב לציון. כל הסימנים הראו אחרת: הכותונת המגואלת, הגלות המתארכת, שממותיה של הארץ. גזר דינה של ההיסטוריה נראה בלתי-הפיך. עם ישראל לא השלים עם הנתונים ולא קיבל את הראיות, כי לעומתם היו לו אמונה, ביטחון ותקווַת ברזל שהתגלתה כחזקה מן הכורח ההיסטורי.

לא נגזים אם נאמר שהעם היהודי שרד באמצעות התקווה. תקווה זו נולדה בפסוק אחד פשוט, או אולי לא כל כך פשוט, בסיפורו של יעקב. הוא מיאן להינחם. ואנו, אף כי עולמנו עוד מצולק באלימות, בעוני ובעוול, חייבים לעשות כמוהו.

מתוך מאמר של הרב זקס על פרשת ויישב. למאמר המלא >>>
https://did.li/rabbisacks-remember-the-past